פסק-דין בתיק ת"א 3557-07

1.      לפני תביעה בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע בתאונת דרכים-עבודה מיום 13/4/05. אין מחלוקת בין הצדדים באשר לאחריותם של הנתבעים לפצות את התובע בגין הנזקים שנגרמו לו בתאונה, והמחלוקת התמקדה בשאלת גובה הנזק בלבד.

מהות הפגיעה והנכות הרפואית

2.      לאחר התאונה פונה התובע לבי"ח העמק בעפולה, שם התלונן על חבלות בראש, בגב, בצוואר ובברך שמאל. בבדיקתו בבי"ח היה בהכרה מלאה, ללא קיפוח נוירולוגי וללא ממצאים משמעותיים. הוא שוחרר לביתו באותו יום עם המלצה למעקב אצל הרופא המטפל וחופש מחלה למשך 3 ימים. יום למחרת חזר התובע למיון בבי"ח העמק, והתלונן על טשטוש בראיה מלפני יומיים, קרי יום לפני אירוע התאונה. בהמשך מציין הרופא, כי "אתמול רואה מטושטש למשך פרק זמן של כמה דקות". משום מה, התובע לא נשאר במיון עד גמר הבדיקה ולפיכך ציין הרופא בתעודת המיון מאותו יום: "קראתי להכניסו לגמר בדיקה - החולה לא ענה לקריאותי וגם לקריאות האחות".

3.      בהמשך היה התובע במעקב רפואי במסגרת קופ"ח באזור מגוריו וכן במסגרת בי"ח העמק, והתלונן על כאבים והגבלה בתנועות ע"ש צווארי מלווים ברגישות מעל עמוד שדרה גבי. נוכח תלונותיו אלה אושרה לתובע תקופת אי כושר למשך 3 שבועות שלאחריה הוא חזר לעבודתו מלפני התאונה.

4.      התיעוד הבא הוא מיום 14/5/06, כשנה לאחר התאונה, אז פנה התובע שוב לבי"ח העמק, והתלונן על כאבים והגבלה בתנועות עמוד שדרה צווארי. התובע עבר סדרה של בדיקות, שהיו תקינות, ומלבד תלונות סובייקטיביות לא התגלו ממצאים טראומטיים משמעותיים. בשל תלונותיו על כאבים בצוואר עבר התובע בדיקת CT, אשר הדגימה בלט דיסק במספר חוליות של הצוואר.

5.      מאחר שמדובר בתאונת דרכים שהיא גם תאונת עבודה, הגיש התובע למוסד לביטוח לאומי תביעה לקביעת דרגת נכות מעבודה. ביום 26/4/06 דנה הועדה הראשונה בעניינו של התובע וקבעה, כי עקב התאונה הוא סובל מנכות זמנית בשיעור 20% מתאריך 24/4/05 ועד 30/9/06. התובע לא השלים עם קביעת הוועדה מדרג ראשון, הגיש ערר על ההחלטה ועניינו נידון שוב בפני הועדה הרפואית לעררים. בהחלטה מיום 25/10/06 קבעה הוועדה, כי עקב התאונה נותרה לתובע נכות צמיתה בשיעור 10% בגין הגבלה בתנועות הצוואר.

6.      בשלב מאוחר יותר הגיש התובע למוסד לביטוח הלאומי תביעה להחמרת מצב, ותביעתו אושרה. בעקבות זאת הוא זומן שוב לדיון בפני הוועדה הרפואית, אשר דנה בעניינו ביום 10/12/12 וקבעה, כי אכן חלה החמרה במצבו של התובע. בהתאם לכך, ועל סמך הבדיקות שבוצעו לו במהלך דיוני הוועדה, נקבעו לתובע הנכויות שלהלן: 10% בתחום האורתופדי בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי בהתאם לסעיף 37(5)(א) לתקנות המל"ל, 10% בתחום הנפשי בגין סימנים אובייקטיביים וסובייקטיביים המגבילים באופן בינוני את ההתאמה הסוציאלית וכושר העבודה, בהתאם לסעיף 34(ב) ונכות נוירולוגית בשיעור 5% בגין תסמונת מוחית והפרעה בעצבים הקרדיאליים בהתאם לסעיף 29ג' לתקנות. בהתאם לכך הועמדה נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עקב התאונה על 23.05% החל מיום 26/2/08. הוועדה קבעה עוד, כי מאחר שרשיון הנהיגה של התובע נשלל והוא מטופל בסמים קשים, אין הוא מסוגל לחזור לעבודתו הקודמת כסייר ועל כן, החליטה להפעיל את תקנה 15 במלואה, והעמידה את נכותו הסופית על 35%.

7.      קביעתה של הוועדה הרפואית הדנה בעניינו של תובע עקב תאונת עבודה מהווה נכות על פי דין כמשמעות מונח זה בסעיף 6ב לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 ועל כן, היא מחייבת את הצדדים בתיק זה. הצדדים לא הגישו בקשה להבאת ראיות לסתור ובעצם לא חלקו על קביעת הוועדה כמתואר לעיל, למעט תהיות אלה ואחרות שהעלה ב"כ הנתבעים לעניין קביעת נכות נפשית בעקבות הליכי ההחמרה בהם פתח התובע מספר שנים לאחר האירוע. לא ראיתי שיש בתהיות אלה שהעלו הנתבעים בסיכומיהם כדי להצדיק סטיה מקביעת הוועדה הרפואית, בעיקר נוכח העובדה שלא הוגשה בקשה להבאת ראיות לסתור, ואין בפני בית המשפט חוות דעת המתייחסת למצבו הנפשי של התובע ולקשר הסיבתי בין המצב הנפשי לתאונה, מלבד קביעת הוועדה הרפואית.

8.      על יסוד כל המתואר לעיל הנני קובע, כי עקב התאונה היה התובע בחופשת מחלה למשך 3 שבועות. לאחר מכן הוא סבל מנכות זמנית בשיעור 20% מיום 24/4/05 ועד 30/9/06. מתום הנכות הזמנית, דהיינו מיום 1/10/06 ועד 25/2/08 סבל התובע מנכות בשיעור 10% בלבד בגין הגבלה קלה בתנועות ע"ש צווארי ואילו מתאריך 26/2/08 סובל התובע מנכות צמיתה משוקללת בשיעור 23%.

הנכות התפקודית

9.      בתצהיר עדותו הראשית ובסיכומיו טען התובע, כי לאחר תקופת אי כושר של 3 שבועות הוא חזר לעבודתו מלפני התאונה, עבד במשך מספר חודשים שלאחריהם הוא פוטר. לטענתו בתצהיר, בעקבות התאונה הוא לא יכול היה להמשיך ולתפקד בעבודה בצורה סדירה ולכן פוטר מעבודתו ביום 30/1/06, ומאז הוא אינו מצליח לחזור ולהשתלב במעגל העבודה. התובע הוסיף, כי בעקבות החבלה שנגרמה לו בתאונה הוחלט במשרד התחבורה על פסילת רשיון הנהיגה שלו לצמיתות, ובשל כך הוא אינו יכול לנהוג ברכב. על סמך כל המפורט מבקש התובע לקבוע, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית ומבקש להעמידה על 45%.

10.  הנתבעת טענה מנגד, כי נכותו התפקודית של התובע נמוכה באופן משמעותי מנכותו הרפואית, ומבקשת להעמידה על 10% או על 15%, לכל היותר. לטענתה, אין שום קשר בין המגבלות מהן סובל התובע עקב התאונה לבין אי חזרתו למעגל העבודה ולטענתה, החלטת התובע שלא לחזור לעבודה מונעת מרצונו להמשיך ולקבל קצבת אי כושר מחברת הביטוח שביטחה אותו מפני אי כושר. לשיטת הנתבעת, הקצבה שמקבל התובע מהמוסד לביטוח הלאומי בעקבות התאונה והקצבה שהוא מקבל בהתאם לפוליסת אי הכושר עולות על שכרו ערב התאונה ולכן אין לתובע מניע ורצון לחזור למעגל העבודה. יתרה מכך, התובע אישר בחקירתו הנגדית שאם הוא יחזור למעגל העבודה, חברת הביטוח שביטחה אותו מפני אי כושר תפסיק את התשלומים החודשיים שהיא משלמת לו, ולכן יש לתובע מניע שלא לחזור למעגל העבודה כדי שלא לאבד את הקצבה החודשית.

11.  לאחר ששמעתי את ראיות הצדדים ועיינתי במסמכים שהוגשו על ידם ובסיכומיהם, אין בידי לקבל את טענות התובע, כי נכותו התפקודית עולה על נכותו הרפואית. התמונה בקשר למידת התפקודיות של הנכות שנותרה לתובע מורכבת. אין מחלוקת, כי מאז שפוטר מעבודתו ביום 30/1/06 לא חזר התובע למעגל העבדה ולא השתלב בעבודה כלשהי. ברם, לא ניתן לקבל את הטענה, כי התובע לא חזר למעגל העבודה עקב התאונה בלבד, וכפי שיוסבר להלן, לעובדה שהתובע לא חזר למעגל העבודה היו גורמים רבים, שלא כולם קשורים לתאונה.

ראשית, רישיון הנהיגה של התובע נשלל ביום 24/7/07, דהיינו כשנה וחצי לאחר שפוטר מעבודתו. בתקופה זו סבל התובע מנכות בשיעור 10% בלבד, בגין הגבלה בתנועות ע"ש צווארי, נכות שאינה מונעת ממנו לחזור ולהשתלב במעגל העבודה. טענת התובע שלא היה מסוגל לחזור למעגל העבודה באופן מוחלט בשל הגבלה קלה בתנועות הצוואר אינה יכולה להתקבל. מנגד, העובדה שהתובע לא חזר למעגל העבודה על אף שהמגבלה ממנה סבל עקב התאונה לא מנעה ממנו חזרה למעגל העבודה מלמדת, כי היו סיבות נוספות שמנעו ממנו לחזור לעבודה, שלאו דווקא קשורות לתאונה.

שנית, מעיון במסמכי משרד התחבורה לעניין סיבת פסילת רישיון הנהיגה עולה, כי רישיון הנהיגה של התובע נפסל עקב ליקוי ראיה (ראו מכתב משרד התחבורה לתובע מיום 20/6/07 שצורף לתצהיר עדותו הראשית של התובע). אין מחלוקת, כי עקב התאונה לא נקבעה לתבוע נכות כלשהי בתחום העיניים, ואין מחלוקת שהוועדה הרפואית לא מצאה קשר בין תלונות התובע על טשטוש בעיניים לבין התאונה. כפי שצוין קודם, בתעודת חדר המיון מיום 15/4/05 דיווח התובע על טשטוש בעיניים שהחל לפני התאונה וללא קשר אליה. מכל מקום וכפי שפורט לעיל, לא הוגשה על ידי מי מהצדדים בקשה להבאת ראיות לסתור את קביעת הוועדה הרפואית ועל כן, הקביעה לעניין גובה ומרכיבי הנכות מחייבת את הצדדים. נכותו של התובע מורכבת, כאמור, מנכות בתחום האורתופדי, הנוירולוגי והנפשי, שאין להן קשר לליקוי הראיה ממנו סובל התובע.

עולה, אם כן, כי טענות התובע שרישיון הנהיגה שלו נשלל עקב המגבלות מהן הוא סובל בעקבות התאונה אינן נכונות. יתרה מכך, מעיון בפרוטוקול הוועדה לעניין הפעלת תקנה 15 מלמד, כי השיקול המרכזי שגרם לוועדה להפעיל את תקנה 15 היה שרישיון הנהיגה של התובע נשלל ולכן הוא אינו יכול לחזור לעבודתו. ברם, וכמפורט, רישיון הנהיגה נשלל עקב ליקוי ראיה שאינו קשור לתאונה. על כן, גם אם ניתן לראות בקביעת הוועדה הרפואית לעניין הפעלת תקנה 15 כאינדיקציה לעניין גובה הנכות התפקודית, הרי ברור כי במקרה דנן, עובדה זו אינה מעלה או מורידה.

שלישית, טענת התובע שהוא פוטר מעבודתו מכיוון שלא יכול היה לתפקד בצורה סדירה כנטען בסעיף 3 (ג) לתצהירו כלל לא הוכחה. על אף שצירף לתצהירו מאות מסמכים הכוללים מסמכים רפואיים, מסמכים ממשרד התחבורה, תלושי שכר ועוד, התובע לא צירף את מכתב הפיטורין שקיבל ממעבידו על אף שמדובר במסמך מהותי שניתן לצפות מן התובע לצרפו נוכח טענתו כי פוטר עקב התאונה. יתרה מכך, התובע לא זימן את המעביד, או נציג של המעביד, על מנת שיתמוך בטענתו, כי פוטר עקב התאונה. הימנעות התובע מלצרף את מכתב הפיטורין ומלזמן נציג של המעביד להעיד על נסיבות פיטוריו, פועלת לרעתו במובן זה שיש להניח כי אילו התובע היה מציג את מכתב הפיטורין או מזמן נציג של המעביד, היה מתברר כי התובע פוטר מסיבות שאינן קשורות לתאונה. זאת ועוד, התובע חזר לעבודתו כשלושה שבועות לאחר התאונה ומאז חזרתו ועד שפוטר חלפו כתשעה חודשים. במשך תקופה זו עבד התובע בהיקף משרה מלא, לא נטען ולא הוכח כי בתקופה זו החסיר התובע ימי או שעות עבודה כלשהם. על כן, הניסיון של התובע לקשור בין פיטוריו לבין התאונה הוא ניסיון מופרך, בלשון המעטה.

רביעית, בחקירתו הנגדית אישר התובע, כי הוא מקבל מהמוסד לביטוח הלאומי קצבה חודשית עקב התאונה בסך 2,700 ש"ח ומחברת הביטוח שביטחה אותו בביטוח מסוג אי כושר סך של 7,200 ש"ח. סכום שתי הקצבאות עומד על 9,900 ש"ח, סכום אשר משתווה לשכר שקיבל לפני התאונה. התובע אישר עוד, כי אם יחזור למעגל העבודה, תופסק הקצבה שמשלמת חברת הביטוח בגין אי כושר. עולה, אם כן, כי לתובע מניע חזק שלא לחזור למעגל העבודה, שכן חזרתו למעגל העבודה תביא להפסקת התשלומים החודשיים שמשלמת חברת הביטוח בהתאם לפוליסת אי הכושר.

12.  מנגד, לא ניתן להתעלם מהנכות המשמעותית ממנה סובל התובע עקב התאונה. מדובר בנכות משוקללת בשיעור 23% המורכבת מנכויות בתחומים האורתופדי, הנוירולוגי והנפשי שבמהותן הן נכויות תפקודיות, שיכולות להשפיע על תפקודו של התובע בכל עיסוק שיבחר לעצמו. לכך יש להוסיף את העובדה שרישיון הנהיגה של התובע נשלל (אמנם מטעמים שאינם קשורים לתאונה), עובדה שצמצמה את אפשרויות התעסוקה של התובע עוד יותר. על רקע זה, לנכות שנותרה לתובע עקב התאונה תהיה השלכה תפקודית יותר מאשר על נפגע שתחומי התעסוקה שלו אינן מצומצמות.